החלטה בתיק רע"א 11889/04

                                                (לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט

                                                (נוסח משולב), תשמ"ד-1984)

א.        בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט טימור, סגן נשיא) מיום 7.12.04 בבש"א 5374/04 בתיק ע"א 1192/04, בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (הרשם גדעון) מיום 18.7.04 בת"א 8094/02, 8095/02, 8096/02 עד לגמר הדיון בערעור שהוגש על פסק הדין.

ב.        המבקשים מחזיקים במקרקעין מוסדרים בשטח של כארבעים דונמים בקרבת ערד, גוש 100250, חלקה 2, נ.צ. 214850/574355. המשיבה הגישה תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בבאר שבע כנגד המבקשים לסילוק יד מן המקרקעין, ולמתן צו מניעה האוסר עליהם להיכנס למקרקעין או להפריע למי שיחזיק במקרקעין בעתיד.

ג.        המבקשים פנו אל בית המשפט בבקשה ליתן להם רשות להתגונן. ביום 18.7.04 דחה בית המשפט את בקשתם, בקובעו כי המבקשים לא הראו הגנה לכאורה כנגד התביעה. ביום 6.8.04 ניתן פסק דין שהורה על פינוי המבקשים מן המקרקעין.

ד.        ביום 18.10.04 הגישו המבקשים ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. ביום 7.12.04 החליט בית המשפט לדחות את הבקשה בקבעו, כי סיכויי קבלת הערעור אינם גבוהים, כי המדובר במקרקעי המדינה שאין לרכוש בהם קניין, כי הנזק הפיך, וכי לא הוכח שביצוע פסק הדין יכביד בצורה חריגה על החייב בדין, אשר עולה על מידת ההכבדה על הזוכה בדין אם יעוכב פסק הדין. בית המשפט ציין, בין השאר, באשר לטענת המבקשים בדבר השקעות בשטח, כי השקעתם נעשתה בעיקרה ברכישת נכסי דניידי, שמעצם טיבם ניתנים לפינוי מן המקרקעין מבלי שההשקעה ברכישתם תרד לטמיון.

ה.        בבקשת רשות הערעור נטען, כי מידת ההכבדה על המבקשים אם יבוצע פסק הדין גדולה ממידת ההכבדה על המשיבה אם יעוכב ביצועו, שכן הם - לפי הטענה - מתפרנסים ממקרקעין אלה ומתגוררים בהם, וכן אין להם - למעט למבקש 12 - מקום מגורים חלופי. עוד נטען, כי אם יפונו המבקשים מן המקרקעין, תוכל המשיבה ליצור עובדות בשטח שתמנענה מהם לשוב אליו אם יזכו בערעור, וכן כי המבקשים מחזיקים מזה שלושים שנה במקרקעין, מבלי שהמשיבה פעלה עד לאחרונה לפנותם משם, דבר המעיד, לטענתם, על חוסר הדחיפות בפינוים. נטען, כי סיכויי הערעור גבוהים, וכי בפסק הדין נפלו שגגות שבעובדה ובמשפט. נטען כי האוהלים והמכלאות שעל המקרקעין אינם בגדר מיטלטלין, אלא בגדר מקרקעין, וכי ניתנה למבקשים על ידי המשיבה "זכות רישיון" להשתמש במקרקעין לכל חייהם. עוד נטען, כי על פי הדין היה מקום ליתן למבקשים רשות להתגונן כנגד תביעת הפינוי. 

ו.        (1)    עיינתי בבקשה ובפסקי הדין שקדמו; אין בידי להעתר לבקשה. מן המפורסמות - והלכה משכבר (בש"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מב(1) 334, 335 (השופט חלימה) - כי בבקשה לעיכוב ביצוע נשקלים, ראשית, סיכויי הערעור, ושנית, מאזן הנוחות והיכולת להשיב מצב לקדמותו. היסוד הוא כי יש לבצע את פסק הדין. כשהמדובר בפינוי מקרקעין, ננקטת מטבע הדברים זהירות ורגישות, מטעמים אנושיים, במיוחד כשהמדובר במקום מגורים. אך במה דברים אמורים, כשנראה שיש פתח לטענות; ואולם, לא כך כשהמדובר בסיכויים קלושים ובהימשכותו של נזק לצד שכנגד, וכשהזוכה בתיק הוא גוף ציבורי שיהא בידו להשיב מצב לקדמותו בעין או בפיצוי, אם תתהפך הקערה בערעור (ראו ע"א 4090/04 סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל); רע"א 5201/04 היב (כהן) נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); רע"א 10152/04 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם); רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם)). אין פירוש הדבר שהפינוי אינו צריך להיעשות באנושיות ובאורח ראוי ומתחשב, ומתואם ככל האפשר, ואדרבה; אך את פסק הדין יש איפוא לבצע.

           (2)    אשר לסיכויי הערעור, ככל שהפכתי בפסקי הדין של שתי הערכאות הקודמות שצורפו, ומבלי לקבוע מסמרות, לא אוכל לומר כי הם גבוהים. אדרבה, על פניו, על פי קביעות עובדתיות של בית משפט השלום שגם שבו ונדונו על-ידי בית המשפט המחוזי, המדובר במי שנכנסו לקרקע מדינה - ועל היות הקרקע קרקע מינהל אין חולק - וטענותיהם בדבר הבטחות להישארות לא אוששו כבעלות משקל משפטי; חלקם למצער קיבלו פיצויים פעם אחת מן המדינה בעבור הקרקעות ומגרשים נוספים, והם או חלקם גם שבו והקימו בשטח אהלים, צריפים וסככות לאחר ראשיתם של ההליכים המשפטיים. לגבי הבטחות בעל פה שנטענו, הדעת נותנת כי אילו היה יסוד מוצק לכך,  היו דואגים המבקשים לאשש את ראיותיהם דרך חומרים שבתיקי המינהל או מסמכים כלשהם; קשה להלום, כי תבוסס הבטחה שלטונית על אמירה כי פקיד מדינה מבטיח בהבל פה - ואין המדובר בימי ראשית המדינה אלא כעבור שנים רבות - כשצריך היה להיות ברור שקרקעות מדינה אינן ניתנות בדרך זו.

           (2)    כפי שציינו בתי המשפט הקודמים במפורט, גם אם ניתן לראות במבקשים בני רשות מכללא, משבוטלה על-ידי המינהל אותה רשות נטענת, אין היא עומדת עוד למבקשים.

           (3)    נוכח כל האמור, מסופקני באשר לסיכויי הערעור.

           (4)    כאמור, המדובר במקרקעי מדינה. העובדה שהרשויות לא פעלו נגד השימוש בהם לאורך השנים, והחלו בפעולה רק בשנים האחרונות, אינה יכולה ליצור זכות למבקשים; הם נהנו ממחדלי הרשויות לאורך עשרות שנים, ואם הגיעה עת ורשויות המדינה החלו פועלות, על בית המשפט לסייע למימוש האינטרס הציבורי. ראו גם רע"א 10152/04 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם).

           (5)    ובאשר למאזן הנוחות, לכל היותר, אם יזכו המבקשים בערעור, ניתנים הדברים להשבה, ואין חשש שהמשיבה, המדינה, לא תוכל לעמוד בכך.

           (6)    ובאשר לטענה בדבר אי היכולת להעביר את מה שמצוי בשטח - ככל שהמדובר במיטלטלין, יוכלו המבקשים ליטלם, וככל שהמדובר במבנים אחרים, נוכח סיכוייו הנמוכים של ההליך הערעורי, אין מקום ליתן סעד הכרוך בהנצחת מבנים שנבנו שלא כדין. לא אוכל איפוא להעתר לבקשה.

           ניתנה היום, ‏ח' בסיון תשס"ה (15.6.05).

                                                                                                ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   לח התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: